נו כבר!

רות דפני
May 22, 2016
2 min read

להגיע לאנשהו.. אנחנו, ההורים, כל הזמן ממהרים.

העולם שלנו הוא מקום לחוץ-

מקום שחייבים בכל רגע לעשות משהו. להגיע. להצליח. הילדים שלנו חיים בעולם שונה. בעולם שלהם אין סיבה להתעורר מוקדם, לצאת בזמן, להתלבש דווקא עכשיו ולאכול מהר מהר. בעולם שלהם יש משמעות לדרך. לחלזונות על הרצפה, לרעש של מכבי האש, למגע של הגדר על קצות האצבעות. עכשיו, כל עוד אנחנו בדרך לגינה- אנחנו יכולים לנשום עמוק ואולי אפילו לחלוק איתם את נפלאות הדרך. אבל בבוקר. אוי הבוקר הזה! שאנחנו חייבים לצאת (כבר לפני 10 דקות)! שהעבודה מחכה, הפקקים עוד רגע בשיאם והעצבים כבר מזמן עברו את השיא.. מה עושים אז?

מה נעשה כשחייבים לזוז? שזו לא הגינה- אלא הגן !

שזו לא הנדנדה - אלא הסבתא !

תראו, אני לא יודעת איך זה אצלכם אבל לי עוד לא יצא להכיר ילד מזדרז. כזה שמוכן ליד הדלת, עם הילקוט על הגב והסנדלים על הרגליים :) החכמים הקטנים עסוקים בבוקר. הם עסוקים בעניינם ועל הדרך הם גילו מן טריק נהדר שכזה. הטריק הוא: להתעכב. הם משתמשים בו לא בגלל שהם עושים לנו דווקא (למרות שזה בהחלט נראה ככה) אלא כי יוצא להם מזה כ"כ הרבה יחס הם מכירים אותנו ומבינים מה יגרום לנו לשפוך עליהם תשומת לב (ויחס הוא יחס-גם בטוב וגם ברע) אז הם מתעכבים, כי הטריק הזה עובד! בואו נזכר רגע בהצבת גבולות: התפקיד ההורי שלנו הוא לגדל ילדים עצמאים, אחראים ועם דימוי עצמי טוב וכל פעולה שלנו צריכה להיות מושתתת על חשיבה לטווח הארוך.

איך נצליח גם לצאת בזמן וגם לשמור על יחסים תקינים ועל כבוד הדדי? איך נלמד אותם להיות בוגרים ואחראיים? קודם איך לא? לא בכעס, לא בעצבים, לא באלימות, לא בבכי (שלנו), לא בהאשמות (גם כלפי בן/בת הזוג), לא באיומים ולא בעונשים וגם: לא בחפירות, לא במלא הסברים ולא בתחנונים. כל אחד מהתגובות הללו- לא רק שפוגעים בילד, באווירה המשפחתית אלא גם לא עוזרים ולהיפך- צפויים להחמיר את המצב. איך כן? באהבה, באמפתיה, במסר: "אני סומך עליך" עם: תיאום ציפיות ("אנחנו כבר יוצאים מהבית") ובחירה: ("אתה רוצה לרוץ כמו צ'יטה או לקפוץ כמו קנגורו") וגם: בנחישות, בעקביות- בפעולה. והמון עידוד ("אתה כ"כ עוזר לי בבוקר איזה כיף לצאת ככה מהבית") האם אפשר גם להוביל את הילד למעלית וגם להיות אמפתי? אני מאמינה שכן. האם יכול להיות שהוא יצרח/יבכה/יתעצבן. כנראה שכן. (אני לא יודעת ואין לי שום שליטה על זה) אני רק יודעת מה אני, ההורה, יכול לעשות. אם אני אתמודד עם התסכול שלי- הילד יבין שאפשר להתמודד עם תסכול. אם אני אבחר להיות רגועה ואוהבת- הילד ילמד שהוא אהוב ושרואים אותו. אם אני אשמור על עקביות ונחישות- הילד ילמד לבטוח בי ולהבין מהם הגבולות בבית שלנו.